הגנתיות היא נטיה נפוצה של אנשים רבים להגיב לדברי ביקורת שנאמרים כלפיהם בהתגוננות מיידית. התגוננות יכולה לבוא לידי ביטוי בהכחשה אוטומטית של הדברים שנאמרו, או בהבעת עלבון שלמעשה גורמת לבן הזוג לחוש שאין הקשבה אמיתית לדבריו. נותן הביקורת יחוש שהמקשיב עסוק בעיקר בפגיעה האישית שלו מהדברים. הדבר אמנם מובן, משום שאף אחד אינו אוהב שמבקרים אותו, ולכן הסברנו כיצד יש להביע צרכים ורצונות. אבל, אם בכל זאת נאמרה כלפיכם ביקורת, חשוב להגיב לצורך שיסודה.

הבעיה היא שהבחירה המהירה בהתגוננות, גורמת לכך שלמעשה האדם אינו מקשיב לדברים שנאמרים לו, משום שהוא עסוק בתכנון ‘קו ההגנה’ שלו. איני מתכוון למקרים שבהם הדברים עצמם נאמרו בצורה תוקפנית – שאז בהחלט יש מקום לומר לבן הזוג שאתם מוכנים להקשיב, אבל מבקשים שיאמר את הדברים בצורה נעימה יותר. כוונתי היא  למצב שבו דברי הביקורת נאמרים באופן ענייני, ועל מנת לחשוב ביחד כיצד ליצור שינוי. במצב זה חשוב מאוד להקשיב לבן הזוג, מבלי לעסוק בעלבון האישי.

הגנתיות היא אמנם פחות תוקפנית מהאופציות הקודמות שדיברנו עליהן, והיא בהחלט בחירה טובה יותר מהבחירה להשיב בהתקפה נגדית, אבל גם היא גורמת נזק לא מבוטל, משום שבמקום שתתפתח שיחה יעילה, מתפתח וויכוח מיותר ולא מועיל האם בן הזוג כן או לא אשם. במצב של משברים זוגיים, הדבר מונע שיחה עניינית יותר על הדברים. הפגישה בתקשורת הזוגית היא בעייתית מאוד, משום שדווקא במצבי זוגיות במשבר, נדרשת יכולת שיחה, על מנת לפתור את המשבר ולצמוח מתוכו.

אתן דוגמא: נניח שאישה מסויימת מתמודדת עם איחורים חוזרים ונשנים של בעלה. היא מאוד מתוסכלת, ומחליטה לשוחח איתו על זה. כשהוא נכנס הביתה היא אומרת לו שנמאס לה כבר מהאיחורים שלו, משום שהיא זקוקה לעזרתו בשעות הערב עם הילדים.

הבעל, שחוזר גם הוא מיום עבודה מתיש, ומרגיש גם כך כמו ‘לימון סחוט’, עשוי לחוש מותקף ולהגיב באחד מהאופנים הבאים:

‘זה בכלל לא נכון מה שאת אומרת, אני תמיד משתדל להגיע בזמן’.

‘מה את רוצה ממני, אני  חייב להביא פרנסה הביתה, את רוצה שיפטרו אותי?!’.

‘מי שמדברת! אפשר לחשוב שאת לא מאחרת!’.

המשותף לכל התגובות האלה – אין כאן הקשבה אמיתית לדברים שאמרה האישה, ואין כל חתירה להגיע לפתרון עתידי של הדברים.

לכן, חשוב מאוד שהבעל קודם כל יקשיב לדברים, מבלי להגיב ולהתגונן. על מנת שהאישה תחוש שהוא אכן מקשיב, מומלץ מאוד גם לשקף את הדברים. לדוגמא: ‘אני מבין שקשה לך כשאני לא מגיע בזמן ולא מודיע לך מראש על כך. את מחכה לי מאוד, משום שאת זקוקה לעזרתי, וקשה לך מאוד עם זה שאי אפשר לצפות מתי אגיע’.

השיקוף מעביר מסר ברור של הקשבה, ובמקרים רבים מעורר הקלה מיידית, ומאפשר גם לאישה לרכך את הטון שלה, ולהביע את הדברים באופן שיהיה קל יותר להקשיב להם.

לאחר מכן, חשוב לקחת אחריות על החלק שבו אתם מסכימים שלא הייתם בסדר. לדוגמה: ‘באמת הייתי צריך להשתדל להגיע בזמן, או לפחות להודיע לך שאני מאחר’. רק לאחר מכן, אפשר גם להסביר את הצד שלכם. בשלב זה, נותן הביקורת לא יחוש שאינכם מקשיבים, ויהיה פנוי יותר לשמוע את ההסבר. הסיכוי לכך יעלה אם הוא ישתף את השני בפתרון הבעיה שגרמה לאיחור.

לדוגמה: לאחר שהבעל שאיחר ביטא את הקשבתו וקיבל אחריות על חלקו, הוא עשוי לומר: “אני מבין את הקושי שאת מדברת עליו, אבל אני לא כל כך יודע מה הפתרון, כי הרבה פעמים מתקילים אותי בעבודה, ואני חייב לתת מענה. אם בכל פעם שקוראים לי בדחיפות, לאחר שכבר יצאתי מהעבודה, אומר שאיני יכול להגיע, זה יכעיס מאוד את הבוס שלי, ובמשך הזמן זה גם עלול להוביל לפיטורי, מה ששנינו איננו רוצים. יש לך רעיון מה נעשה?”.

הייתרון של גישה זו, הוא בכך שהבעיה אינה מוצגת כאשמתו של אחד מבני הזוג, אלא כבעיה משותפת, ולכן, בשלב הזה יכולים בני הזוג לדון ביחד כיצד לפתור את הבעיה מתוך גישה של עבודת צוות, והסיכוי שיגיעו לפתרון גבוה בהרבה.