מוטיבציה פנימית – איך מחנכים את הילדים להזדהות עצמית עם הערכים שלנו?
מוטיבציה פנימית אצל ילדים - איך מחנכים את הילדים שלנו להפנמה והזדהות עם ערכים חשובים?
מוטיבציה פנימית היא המנוע והמצפן של הילד. מנוע זה משפיע על כל הבחירות שהוא עושה, ולכן משפיע על התנהגותו, רצונותיו וערכיו. לכן השאלה החשובה ביותר בעיני בתחום חינוך הילדים היא כיצד לפתח מוטיבציה פנימית, כלומר כיצד לעודד הזדהות והפנמה של הערכים שאנחנו מחנכים על פיהם.
ישנם שתי דרכי חינוך לערכים:
האחת – יצירת הרגלים של פעולה על פי הערכים הללו, על מנת שזה יהפוך מעין טבע שני, שלילד יהיה קשה לשנותו. חלק זה נקרא בדברי רס”ג (רבי סעדיה גאון): ‘אחרי הפעולות נמשכים הלבבות’.
השניה – חינוך מעמיק להזדהות פנימית עם הערכים הללו, כך שהילד לא רק יפעל על פיהם באופן טכני, אלא גם יזדהה איתם באופן מלא. ייתכן שלכך התכוון שלמה המלך כאשר כתב במשלי: ‘חנוך לנער על-פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה’.
אמנם יש מקום גם לדרך הראשונה – בעיקר בשלבי הילדות המוקדמת, בהם אנחנו מחנכים בעיקר על ידי יצירת הרגלים, אבל, אין צורך להכביר במילים על עדיפותה של הדרך השניה, משום שאיננו רוצים ליצור ‘רובוטים’ אלא לחנך בני אדם, ולכן חשובה מאוד ההזדהות הפנימית של הילד עם הערכים הללו.
איך מעודדים התפתחות של מוטיבציה פנימית
אחד הכלים החשובים ביותר ליצירת מוטיבציה והזדהות פנימית, הוא עידוד תחושת אוטונומיה של הילד ומתן אפשרות בחירה. רק כאשר הילד עושה את הדברים מתוך בחירה, הוא מרגיש שאלו ערכיו שלו, וכך מפתח הזדהות פנימית.
על מנת להמחיש זאת, נוכל להתבונן בעצמנו – כל אחד אוהב לעשות דברים מסוימים, ומרגיש תחושה של בחירה חופשית כאשר הוא עושה אותם. יש מי שאוהב לטייל, לצייר, לרקוד וכדו’, ויש כאלה שזוכים לחוש שמחה אמיתית בלימוד תורה.
איך התפתחה אצלנו האהבה לדברים הללו?
בדרך כלל, האהבה שפיתחנו לתחום מסוים, נוצרה לאחר שחווינו חוויות נעימות רבות שקשורות לתחום זה. לדוגמא: המוזיקאי, זכה לרגעים רבים של נגינה מתוך הזדהות מלאה עם כלי הנגינה והצלילים המופקים ממנו. לעתים הוא אפילו שוכח לקחת לעצמו הפסקה על מנת לאכול. ברגעים הללו הוא מנגן מתוך תחושת התעלות, הגורמת לו להיסחף עוד ועוד לתוך המנגינה. החוויות הללו נשמרות בליבו, וגורמות לו לרצות לנגן עוד ועוד.
אבל, אם בשלב כלשהו בהתפתחותו, מישהו היה לוחץ עליו לחץ חזק לנגן, יש להניח שהדבר היה פוגע באופן חריף בהתפתחות האהבה שלו למוזיקה. למרות שהוא מלכתחילה אהב את הנגינה, הלחץ היה גורם לתחושה של הכרח, שהייתה מכהה את ההנאה העצמית שיש בנגינה. כך הוא היה מאבד את חדוות היצירה שלו, ועושה את הדברים באופן הרבה פחות חי.
לכן, לא פעם אנחנו שומעים על אנשים שהוריהם לחצו עליהם בילדותם ללמוד לנגן, והדבר גרם להם לסלוד מהנגינה. חלק מהאנשים הללו הגיעו להישגים גבוהים במיוחד בתחום הנגינה, אבל הם אינם מסוגלים ליהנות מכך, משום שהם תמיד שומעים מעין קול פנימי שלוחץ עליהם ובמקרים רבים גם מבקר את נגינתם.
הנעה פנימית מתפתחת כאשר אדם עושה פעולה מסוימת פעמים רבות מתוך תחושה של בחירה. החוויה של עשיה מתוך הזדהות פנימית, נוצרת בקרבו את הידיעה שזהו תחום שהוא אוהב ורוצה להרבות לעסוק בו ככל האפשר.
חשיבות הגבולות וכיצד ניתן להשיגם מבלי שיעמדו בסתירה לפיתוח ההנעה הפנימית
למרות דברי לגבי חשיבות מתן אפשרות הבחירה, אין בכך קריאה לחינוך חופשי, שאין בו גבולות ומסגרות. כמובן, ישנה חשיבות גדולה מאוד להבניה של מסגרת ברורה ועקבית בבית, אבל את החינוך לעמידה במסגרות, כדאי להשאיר דווקא לתחומים שבהם פחות חשובה לנו ההזדהות הפנימית, כמו צחצוח שיניים, זמני שינה וארוחות וכדומה. בתחומים בהם חשובה לנו המוטיבציה הפנימית, כדאי לצמצם ככל האפשר את הכפייה, ולהרבות במתן אפשרויות לבחירה.
לכן, אם אנחנו רוצים שהילד יגדל כאדם שאוהב לעשות חסד, חשוב מאוד לזמן לו אפשרויות לפעול ולהתנדב, אבל יש לעשות זאת מבלי להפעיל לחץ. במקום זה, יש לאפשר לו את הכלים הדרושים לשם ההתנדבות, ולעודד אותו על מעשיו.
כך גם לגבי לימוד תורה – שבוודאי שאנחנו רוצים שהילד יבחר בו מתוך הזדהות פנימית, ולכן נשתדל למעט בלחץ ככל האפשר. בתחום זה אמנם יש לחץ מסוים מצד מוסדות החינוך, אבל דווקא משום כך חשוב מאוד להקפיד על כך שהלימוד של הילד עם אביו יהיה חופשי מלחץ ככל האפשר. במקום זה נפעל בדרכים שתומכות במוטיבציה פנימית, כמו יצירת אווירה נעימה בזמן הלימוד עם אבא, באופן שזה ייתפס כזמן איכות, ועידוד רב של עצם הלמידה.
כמובן, אין כוונתי לומר שאין כל מקום ללחץ לגבי תחומים בהם חשובה ההזדהות הפנימית. אבל, חשוב להקפיד על כך שהמינון בין הכפייה לאוטונומיה, ייטה באופן משמעותי ובולט לכיוון האוטונומיה.
מה עושים כאשר צריך לעמוד על קיומה של הוראה כלשהי?
לעתים אנחנו חייבים לתת הוראה כלשהי, ואיננו יכולים לאפשר בחירה האם לקיימה או לא לקיימה, אבל גם במקרים אלה, ניתן לפחות ליצור תחושה של אוטונומיה, בכך שנציע לילד שתי אפשרויות ששתיהן כוללות את מילוי המטלה. לדוגמא: כאשר אנחנו מעירים את הילד בבוקר לבית הספר, אין לנו אפשרות לתת לו להמשיך לישון, אבל בהחלט ניתן לשאול אותו האם הוא מעדיף לקום עכשיו או להתאושש עוד קצת ושנבוא להעירו שוב בעוד כעשר דקות. כמובן שהילד ייבחר באפשרות השניה, אבל לפחות יצרנו ‘מנגינה’ של אוטונומיה. מחקרים מוכיחים שאפילו השינוי הקטן הזה, משמעותי להתפתחותה של מוטיבציה פנימית.
דוגמא נוספת בסגנון אחר: כאשר אנחנו רוצים לדרוש מהילד המתבגר לחזור הביתה בשעה סבירה, כדאי לשאול אותו מתי הוא מתכנן לחזור. אם השעה שהוא אומר מקובלת עלינו, הכל מצוין, אבל אם לא – רגע לפני שאנחנו מתרגזים ומצהירים שלא יקום ולא יהיה, כדאי לומר לילד – ‘זה נשמע לי מאוחר יותר, נסה בבקשה להציע זמן שיהיה מקובל גם עלי’.
ייתכן שגם אם נשאל בסגנון כזה, הילד עדיין יכעס על כך שאנחנו מגבילים את שעת החזרה שלו הביתה, אבל בכל זאת יהיה לו הרבה יותר קל לקבל זאת.
לסיכום, מומלץ לאפשר ככל האפשר, חוויות של בחירה עצמית, משום שרק כך מתפתחת הנעה פנימית. ככל שהילד יצבור חוויות של עשיה ערכית מתוך רצון ובחירה, ההזדהות שלו עם הערכים תגדל.
חשיבות תחושת ההצלחה להתפתחות המוטיבציה הפנימית
בשלב זה, אני רוצה להוסיף נקודה חשובה נוספת, שמועילה להתפתחות המוטיבציה הפנימית. לשם כך חשוב להבין שלכל ילד יש רצון גדול מאוד להצליח ולחוש בעל משמעות. תחושת המשמעות הזאת מתחזקת ככל שאנחנו מצליחים לפעול בתחומים החשובים לנו. לעומת זאת – במידה והילד חש שהוא חלש בתחום כלשהו, הוא כנראה יעדיף לומר לעצמו שהדבר אינו מעניין ואין לו כל רצון להצליח בו. זו בחירה קלה הרבה יותר מהבחירה לעמוד מול תחושת הכשלון. לכן, תחושת ההצלחה היא מרכיב יסודי בבניין המוטיבציה הפנימית.
אחת הדוגמאות הנפוצות ביותר לכך היא כאשר ילדים חווים מקצוע מסוים כקשה ומתסכל, ולכן בוחרים להגדיר לעצמם שהמקצוע אינו מעניין אותם כלל. מתמטיקה ‘זוכה’ הרבה פעמים להגדרה הזאת, ובחינוך הדתי, לא פעם שומעים ביטויים כאלה כלפי לימוד הגמרא. ילדים טוענים שהגמרא אינה מעניינת אותם, אבל זכיתי ללמוד לא פעם עם ילדים כאלה, וראיתי שכאשר מלמדים אותם בצורה בהירה, עם המחשות רבות מתחומים הקשורים לעולמם, הם ‘שוכחים’ שהגמרא ‘אינה מעניינת’ ומתחברים ללימוד ברצון רב.
לכן, אחד המרכיבים המרכזיים והחשובים בטיפוח מוטיבציה פנימית, הוא פיתוח תחושה חזקה של מסוגלות עצמית.
בשביל לפתח תחושה של מסוגלות עצמית, חשוב לזמן לילד הצלחות רבות ככל האפשר. לכן יש לתת לו רק משימות שהוא יכול להצליח בהן למרות שהן דורשות אתגר מסוים (אם ניתן לו משימות קלות מידי, הוא לא יחוש תחושת מסוגלות, ואילו משימות קשות מידי, עשויות לייאש אותו).
כאשר הילד מצליח להבין או לבצע מטלה מסויימת, חשוב לשקף לו את הצלחתו במילים שמתארות את ההצלחה, ולא באופן כללי. כלומר, במקום לומר “ילד מוכשר שלי, איך הצלחת להבין את זה?”, עדיף לומר משהו כמו “זו גמרא מאוד קשה להבנה, ובכל זאת הצלחת להסביר אותה באופן כל כך מדוייק”. שבח בסגנון זה, שנקרא ‘שבח תיאורי’, הוא אמין יותר, וממחיש לילד את המסוגלות שלו.
חשוב מאוד לזכור שכאשר הילד אומר ‘אני לא רוצה’, או ‘זה לא מעניין אותי’, לא פעם הוא בעצם מתכוון לכך שהוא חושש שאינו מסוגל. כשמבינים זאת מגיבים באופן הרבה יותר אמפתי, ומוצאים את ההזדמנויות להמחיש לילד את יכולותיו.
הקורסים שלנו
