כאמור, אינטליגנציה רגשית נקנית בעיקר בתוך מסגרת של יחסים אנושיים, ולכן ככל האפשר, חשוב לבלות זמן רב יותר עם הילדים. במידה והדבר אינו אפשרי, חשוב להפוך את הזמן המשותף המצומצם שלנו איתם לזמן איכותי ככל האפשר.

השימוש בכללים הבאים יוכל לסייע לנו לעודד התפתחות של אינטליגנציה רגשית אצל ילדינו:

1. ראשית, חשוב להבין שככל שההורים עצמם יידעו לזהות את רגשותיהם ולווסת אותם, כך הם יוכלו להעביר זאת לילדיהם, על ידי דוגמא אישית ושיחות על הנושא. חשוב להתייחס לנושא הרגשי בכבוד הראוי לו, ולהקפיד לדבר על רגשות, אך לא לתת לרגשות לשלוט בכם, ובכך להדגים לילדים כיצד ניתן לווסת רגשות.
2. חשוב ליצור אווירה של אמפתיה, שמתחילה מאיתנו. כאשר הילד מדבר איתנו, חשוב להקשיב לו ברוב קשב, וכדאי גם לשקף את מה שהוא אומר. כך הילד יחוש שאנחנו אכן קשובים לרגשותיו, והדבר יאפשר לו להיות קשוב אף הוא לרגשות הללו ולדעת לזהותם.
3. ניתן להשתמש בסיפורים על מנת לפתח אינטליגנציה רגשית. כאשר מספרים לו את הסיפור, כדאי לפתח איתו שיחה על רגשותיהן של הדמויות השונות בסיפור. לא כל ילד מדבר בקלות על רגשותיו, ולכן הדיבור על הדמויות בספר יכול לאפשר לו לשוחח על רגשות, מבלי להידרש לדבר על רגשותיו שלו.
4. דרך נוספת לפתח אמפתיה, היא לשוחח עם הילדים על מצבים חברתיים שהם עדים להם. לדוגמא: כאשר ישנה מריבה בין האחרים, לאחר שמרגיעים אותם, כדאי לנסות לבקש מהם לפרש כל אחד את נקודת מבטו של האחר. חשוב להסביר שעצם ההכרה בנקודת המבט של האחר, אינה מבטאת בהכרח הסכמה, אבל היא בהחלט הופכת את הדיון למאוזן יותר.
5. על מנת לפתח יכולת של דחיית סיפוקים, חשוב שלא לתת לילד כל דבר שהוא רוצה באופן מיידי. אין צורך למנוע ממנו דברים שבכוונתכם לתת לו, משום שישנם מספיק דברים שהוא ירצה ואתם תראו לנכון שלא לאפשר. מה שחשוב הוא שבמידה ואכן החלטתם שלא לתת דבר מסויים, או לדחות את נתינתו, להחזיק מעמד גם מול הכעס והאכזבה של הילד. חשוב שלא להתעלם מרגשותיו, אלא לשקף לו אותם, על מנת שיחוש שאתם מתייחסים לרגשות הללו, אבל, יחד עם זה, לא להיכנע לכל לחץ של הילד, משום שכך הוא ילמד לדחות את סיפוק הדחפים שלו ולשלוט בהם. אפשר לומר לו משהו כמו: ‘אני רואה שאתה כועס מאוד משום שלא הסכמתי לתת לך את הסוכריה שביקשת, אני מבינה שממש קשה לך לשלוט בעצמך עכשיו ולהפסיק לצעוק, אבל אני לא מוכנה לקבל את הצעקות האלה, משום שהן מעירות את אחיך הקטן’.
6. באופן כללי, כדאי מאוד לנקוט בגישה של הורות שמתבססת על חשיבה ותכנון. תכנון הדברים מראש, מאפשר להימנע מתגובה אימפולסיבית ובלתי מובנת עבור הילדים. כאשר ההורים פועלים מתוך תוכנית , של פיה הם מכלכלים את תגובותיהם והחלטותיהם החינוכיות, הילד מרגיש שהוא יכול להבין את תגובות הוריו, וכך הוא חש ביטחון ויציבות.
7. מומלץ מאוד לעודד דיאלוג משפחתי, משום שהדבר מקנה כישורים חברתיים ויכולת קבלת החלטות בקבוצה. לדוגמא: ניתן לתכנן טיול משפחתי ביחד, ובתוך כך לבנות כישורים של הקשבה וכבוד הדדי, יכולת להתבטא בבהירות והתמודדות עם החלטות שאינן לפי רוחו של הילד.
8. ילדים פעוטים אינם יודעים להגדיר לעצמם מה הם מרגישים ולכן חשוב מאוד לשיים (לתת שם) עבורם את רגשותיהם. לדוגמה, כאשר הילד בוכה משום שאביו יצא לעבודה, כדאי לומר לו: ‘עצוב לך שאבא יצא, נכון? זה באמת קשה להתגעגע לאבא, בעזרת ה’ הוא יחזור בצהריים וייתן לך חיבוק גדול’. אפשר גם לשתף את הילד ברגשות שלנו, כאשר היינו בגילו. באופן הזה הילד לומד לקרוא בשם לרגשותיו, ובעתיד הדבר יאפשר לו לווסת את הרגשות הללו, ולא להיות מונע מהם באופן אוטומטי.
9. כדאי ללמד את הילד לפתור בעיות בדרך יעילה וחברתית יותר, על ידי פיתוח תרבות משפחתית של שיחה על התמודדויות חברתיות שעומדות בפנ, ופיתוח משותף של דרכי התמודדות יעילות.

הקפדה עקבית ורציפה על העקרונות הללו, תאפשר לנו לבנות בבית אווירה קשובה ואוהדת, ולהרגיל את ילדינו לשוחח על רגשותיהם ולווסתם באופן מיטבי. בכך אנחנו מציידים אותם בכלים רבי חשיבות עבור המשך ההתפתחות שלהם וההתמודדויות שיצטרכו להתמודד במשך חייהם.