מוטיבציה פנימית – למה זה חשוב ואיך מפתחים את זה?
מוטיבציה פנימית - למה זה חשוב ואיך מפתחים את זה?
הקדמה
מוטיבציה פנימית היא אולי הדבר המשמעותי ביותר שעלינו לפתח אצל ילדינו. המוטיבציה היא למעשה המנוע של הילד. זהו המצפן הפנימי שעל-פיו הוא יעשה את כל החלטותיו בהווה ובעבר. כאשר יש להורים דרך יעילה להשפיע על התפתחות המוטיבציה הפנימית, ההשפעה שלהם על הילד מעמיקה באופן משמעותי.
המחקר במדעי הנפש, בשנים האחרונות, עוסק לא מעט בשאלה כיצד לפתח מוטיבציה ללמידה. הדרכים הישנות לפיתוח מוטיבציה, כמו שימוש בפרסים, ענישה, התניית-אהבה בהתנהגות חיובית וכו’, נסקרו מחדש בסקירה ביקורתית.
במאמר זה אסקור תחילה את הדרכים הישנות, אשר התבססו על מוטיבציה חיצונית ולאחר מכן אסביר מהי מוטיבציה פנימית וכיצד ניתן לפתח אותה.
דרכים המתבססות על מוטיבציה חיצונית
ענישה
בעבר התמקד המחקר על פיתוח המוטיבציה, דווקא על המוטיבציה החיצונית, כלומר, מוטיבציה המתבססת על השפעה חיצונית, בין על דרך החיוב ובין על דרך השלילה.
דרך אחת, שבעבר הרבו להשתמש בה – ולמרבה הצער, הורים רבים ממשיכים לראות בה דרך יעילה גם היום – היא על דרך השלילה. כלומר, כאשר הילד חורג מן הדרך, ולא ביצע את המוטל עליו, נוקטים הורים אלה בדרך של ענישה. בצורה זו הילד לומד לדעת, שההליכה בניגוד לדרך החינוך של הוריו, אינה כדאית, והיא נושאת מחיר לא נעים.
אמנם לכאורה דרך זו מקבלת ביטוי גם במקורות שלנו בדברי שלמה – “חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שוחרו מוסר” (משלי). וכמו שהסבירו זאת הראשונים – מי ש”מונע מבנו שבט מוסר” (מצודות דוד), גורם לכך שבסופו של דבר הוא “יוצא לתרבות רעה” (רש”י). חז”ל אף הביאו ראיה להצלחתה של דרך חינוך זו, מדרך גידולו של שלמה המלך עצמו – “דברי למואל (שלמה המלך)… אשר ייסרתו אמו” (משלי, לא’), כלומר אמו חינכה אותו, ושמה לו גבולות כשהיה צורך בכך, ולכן הוא התפתח בצורה בריאה, והיה ראוי למלוכה, בניגוד לאדוניה בן חגית, אשר “לא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית” (מלכים א’, א’), “כשהיה עושה… דבר רע, לא היה מכלימו ומייסרו… ולפיכך יצא לדרך רעה ולמרוד באביו” (רד”ק), “למדך שהמונע תוכחה מבנו, מביאו לידי מיתה” (רש”י).
אבל, כפי שהנחו גדולי תלמידי-החכמים ואנשי-מקצוע רבים, בדורנו דרך זו אינה נותנת את התוצאות הרצויות. אווירת החופש והמתירנות האופפת אותנו מכל עבר, גורמת לילדינו לגלות התנגדות רבה כלפי דרך המבוססת רק על סמכות חיצונית ויחסי כח. בעבודתי כיועץ חינוכי, פגשתי נערים שהוריהם נוקטים כלפיהם ביד קשה וסמכותית, ובכל זאת הם התדרדרו הן מבחינת עולמם הרוחני, והן מבחינת עולמם המוסרי. הטענה העיקרית שהם מעלים, היא שהוריהם אינם אוהבים אותם. ואכן, ההתמודדות מול פיתויי הרחוב גדולה מאוד, וכנגדם יכול לעמוד רק קשר חם ואמיץ בין הורים לילדיהם. הקשר הזה נפגע מהותית כאשר היחסים מושתתים על כח.
שימוש בפרסים
דרך נוספת, שהיא לכאורה הפוכה, אך ביסוד הדברים היא נובעת מאותו השורש, היא דרך הפרסים. כלומר, במקום להעניש את הילד על התנהגות שאינה רצויה, ניתן לתגמל אותו על התנהגות רצויה. דרך זו, היא אמנם טובה בהרבה מדרך העונשים, אבל גם היא עלולה לטפח בילד תלות בתגמול החיצוני, והדבר עשוי לבוא על חשבון המוטיבציה הפנימית שלו לעשות את הדברים.
עקרון זה הוכח במחקרים רבים. לדוגמה: מחקר שבו נבחרו ילדים שאהבו לצייר. במהלך המחקר הם חולקו לשתי קבוצות – בקבוצה אחת הובטח לילדים פרס על הציורים שלהם, ולעומתם ילדי הקבוצה השניה ציירו להנאתם.
לאחר מכן, בדקו החוקרים אלו ילדים המשיכו לצייר גם בימים הבאים, במהלך הזמן החופשי בגן. הם גילו שדווקא קבוצת הילדים שציירו שלא על מנת לקבל פרס, נהנו לצייר והמשיכו בכך בחדווה גם בזמנם הפנוי. לעומת זאת, בקבוצת הילדים שקיבלו קודם פרסים על ציורם, חלה ירידה במוטיבציה לצייר בזמן החופשי.
התניית אהבה הורית
התניית אהבה הורית היא גישה חינוכית אשר מורה להורים להתנות את גילויי האהבה שלהם, בהתנהגותו החיובית של הילד. על פי גישה זו, במידה והילד יידע שעל מנת לקבל גילויי חיבה עליו להתנהג על פי סטנדרט התנהגות מסויים, הוא יקפיד על התנהגותו, משום שהוא זקוק להוריו ולאהבתם.
הקושי המרכזי בגישה זו הינו בכך שהיא סותרת את התפתחות הזהות של הילד. במקום לפתח זהות משלו, הילד צריך לרצות את הוריו. במקרים רבים, גם אם הילד אכן יתנהג על פי הציפיות, בטחונו העצמי ותחושת הזהות שלו ייפגעו.
פיתוח מוטיבציה פנימית
מהי מוטיבציה פנימית?
לאור המחקרים אשר זיהו את חסרונות הגישות מבוססות המוטיבציה החיצונית, חיפשו החוקרים דרך לשפר דווקא את המוטיבציה הפנימית. מוטיבציה פנימית מתוך הזדהות עמוקה של הילד עם ערך או פעולה מסויימת. כאשר הילד פועל מתוך מוטיבציה חיצונית, הוא יבצע אותם ברצון ומתוך נכונות להשקיע אנרגיות רבות בעשיה. אם יצטרך לבחור בין עשיה שטחית לבין עשיה מורכבת, הוא ייבחר דווקא במורכבות ובעומק.
אתן דוגמה לכך: לימוד הגמרא הוא לימוד מורכב וקשה עבור הילד. במקרים רבים לוחצים על הילד ללמוד, או מבטיחים לו פרס אם ילמד היטב. אבל, במצב הזה הילד אינו פועל מתוך רצון פנימי, ולכן הוא יבחר בלימוד שטחי, אשר יספיק רק למה שנדרש בכיתה. מצד שני, אם נצליח לפתח אצל הילד מוטיבציה פנימית ללמידה, הוא ירצה לעיין מעבר לנלמד, וישאל שאלות מעמיקות ויחפש להם תשובות, למרות המאמץ שהדבר דורש.
לכן, כהורים ואנשי חינוך, חשוב שנתמקד בפיתוח המוטיבציה הפנימית. כמובן, אין הכוונה לומר שאין מקום לשימוש בפרסים, אבל לא מומלץ שזו תהיה הפעולה המרכזית לפיתוח מוטיבציה.
הדברים מעוגנים עוד בדברי הרמב”ם, בהקדמתו המפורסמת לפרק חלק, בה דיבר בשבח שיטת הפרסים, אך בסיום דבריו הוא מבהיר: “וכל זה מגונה, ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה… ועל לימוד כזה אומרים חכמים “שלא לשמה… ולפי שידעו החכמים ז”ל שזה העניין (לימוד תורה לשמה) קשה עד מאוד ואין כל אדם משיג אותו… לכן התירו להמון, כדי שיתיישבו על אמונתם, לעשות המצות לתקוות שכר, ולהינזר מן העבירות מיראת עונש… כמו שעושים בנער בשעת הלמוד”.
כיצד מפתחים מוטיבציה פנימית?
כאשר באים לפתח מוטיבציה פנימית, נתקלים בפרדוקס. מוטיבציה פנימית – מעצם הגדרתה – היא פנימית, כלומר לא התפתחה כתוצאה מהשפעה או לחץ כלשהו. אם-כך, כאשר ההורה מעוניין לפתח מוטיבציה פנימית, הוא למעשה מנסה לעשות משהו שהוא בלתי-אפשרי.
ואכן, לא ניתן לפתח מוטיבציה פנימית, אבל ניתן לעצב סביבה רגשית שתעודד את צמיחת המוטיבציה. הדבר דומה לשתיל ששותלים באדמה. אין לנו דרך לגרום לשתיל לצמוח, אבל אנחנו יכולים לתת לו את תנאי הקרקע הטובים ביותר לכך.
מהם תנאי הקרקע הטובים ביותר להתפתחות מוטיבציה פנימית?
בשאלה זו עוסקים חוקרים רבים בדורינו, וכאן בחרתי להביא את השיטה האהובה עלי ביותר, שנבדקה במחקרים רבים, במהלך עשרות השנים האחרונות – ‘תיאוריית ההכוונה העצמית’ (SDT – Self Determination Theory). את התיאוריה פיתחו צמד חוקרים בשם ריין ודסי. לטענתם, על מנת שהילד יפתח מוטיבציה פנימית, צריכים להתמלא אצלו שלושה צרכי-ליבה מרכזיים – הצורך בתחושת שייכות, הצורך בתחושת אוטונומיה ובחירה והצורך בתחושת מסוגלות.
תחושת קשר ושייכות – כל ילד זקוק למסגרת משפחתית וחברתית, שבה הוא מרגיש שייך ואהוב. הרצון להיות שייך מניע את הילד להפנים את הערכים של הוריו ולפעול על פיהם. לכן מרבית הילדים ממשיכים בסופו של דבר את הדרך על-פיה הוריהם חינכו אותם.
כדי שהילד ירגיש שייך עלינו לבסס חוויה של זמינות רגשית והיענות לצרכים. ילד שמרגיש שהוריו אוהבים ומעריכים אותו, קשובים לצרכיו וזמינים אליו רגשית, יחוש קרוב אליהם ובאופן טבעי ירצה להתנהג באופן שימצא חן בעיניהם.
במובן הזה הדבר המשמעותי שמשפיע על הילד הוא דוגמא האישית. הצורך בקשר ושייכות גורם לילדים ללמוד את הערכים והתנהגות המקובלת דרך חיקוי ההורים. גם כאשר אין זה נראה כך, ובשלבים מסוימים הם אף מתנגחים בדרך החיים של הוריהם, זהו רק שלב נוסף בדרך שבה הם מגבשים את זהותם, שחלק הארי שלה בנוי על מה שלמדו מהם.
לכן, בכל מצב, גם אם הילד מתרחק מאוד בהתנהגותו, חשוב לשמר את הקשר, כי זה העוגן שיחזיק את הקשר שלו לבית, על ערכיו ומורשתו.
תחושת אוטונומיה – בנוסף לצורך של הילד בקשר ושייכות, ישנו צורך אחר, שלעתים מוביל אותו דווקא להתנגדות לערכינו – הצורך בתחושת זהות עצמית. הילד צריך להרגיש שהוא מפתח זהות משלו. ככל שהוא גדל הדברים תופסים יותר משמעות, ובייחוד בגיל-ההתבגרות.
על מנת שהילד יחוש שלמידת הערכים שלנו אינה באה על חשבון הזהות העצמית שלו, חשוב שנאפשר לילד אפשרויות בחירה. כמובן שאנחנו לא אמורים לאפשר בחירה ללא גבול, אבל ככל שנשלב את הילד בהחלטות ונחשיב את הדעות שלו, כך הוא יחוש יותר אוטונומיה. אגב, מעניין לראות, שגם כאשר אפשרויות הבחירה אינן רבות, הילד מפתח הזדהות עמוקה יותר, כאשר הרטוריקה בה משתמש ההורה, היא אוטונומית יותר.
תחושת מסוגלות – ככל שהילד חווה יותר הצלחות בלימודו, כך מתגברת המוטיבציה ללמידה. בניגוד לכך, כאשר הילד חש שאינו מסוגל, הוא ממהר להגדיר לעצמו שאינו רוצה, וכך פוחתת המוטיבציה.
לכן, צריך לזמן לילד הזדמנויות של הצלחה רבות ככל-האפשר. כדי שיצליח חשוב שיקבל אתגרים מותאמים לרמתו ולגילו. במקביל, ההורים ישדרו אמון רב וייתנו משוב חיובי על ההצלחות.
מילוי שלושת צרכי-הליבה האלו – שייכות, אוטונומיה ויכולת, יהווה קרקע פוריה להתפתחות המוטיבציה הפנימית של הילדים.
השיחה המוטיבציונית
בנוגע לתחושת האוטונומיה ציינתי שיש צורך לנהל עם הילד שיח שמאפשר בחירה ומצמצם את תחושת הכפיה. לצורך העניין חשוב להבין שגם הילד שנראה חסר מוטיבציה, הוא למעשה אמביוולנטי. לדוגמה: מוטיבציה ללמידה. יש ילדים שנראים חסרי מוטיבציה לחלוטין. אבל, אם נחשוב על זה יותר לעומק, יש להם אמנם הרבה סיבות למה לא ללמוד, אבל לכל ילד יש גם סיבות למה כן ללמוד.
אני אוהב לדמות את זה לשני גמדים שיושבים על הכתפיים של הילד. על כתף שמאל יושב גמד שמשכנע אותו שלא כדאי לו להשקיע בלימוד. הוא טוען שהרבה יותר כיף לעשות מה שבא לך, ואם תשקיע בלימודים אתה תהיה ‘חנון’. לפעמים הוא גם משכנע את הילד שהוא לא מסוגל ללמידה.
לעומת זאת, יש גמד על כתף ימין שאומר דברים שונים לגמרי. הוא אמנם לוחש וקולו נבלע בקולו של הגמד השמאלי, אבל גם לו יש מה לומר. לדוגמה: הילד מבין שכשהוא לא לומד הוא חווה הרבה כשלונות ואכזבות. בנוסף, הוא יודע שאם ילמד יותר, הוא יצליח להתקבל למוסד הלימודים שחשוב לו ללכת אליו. ייתכן שגמד ימין מזכיר לו גם את יכולותיו והצלחותיו בעבר.
החכמה שלנו כהורים היא להתחבר לגמד הימני ולחזק אותו. אנחנו יכולים לעשות זאת באופן שבו אנחנו מנהלים את השיחה. אם אנחנו מסבירים לילד למה ללמוד, סביר להניח שהוא יענה בקולו של ‘הגמד השמאלי’ ויסביר לנו למה לא מתחשק לו, או שהוא לא מסוגל. לעומת זאת, אם אנחנו מפתחים עמדה אובייקטיבית יותר ומנסים להתעניין ברצונותיו ומטרותיו של הילדים, ייתכן מאוד שנשמע גם על החלק שרוצה ללמוד.
הדברים האלה מציגים באופן כללי את העקרון. מי שרוצה להתעמק בו יותר, יכול להצטרף לסדנת ההורים המקיפה שלי (אונליין). ביחד עם נושאים רבים נוספים, אני מסביר שם את הדברים במפורט. כדי להקל על היישום אני נותן שם דוגמאות רבות המדגימות איך אפשר לנהל שיחה עם הילד, באופן שיעורר את המוטיבציה שלו ויפחית את ההתנגדויות.
הקורסים שלנו
