הורות – האם שיטת המקל והגזר עדיין עובדת?
כשאנחנו רוצים שהילדים יעשו את מה שאנחנו אומרים להם, אנחנו מבטיחים להם פרס. כשאנחנו כועסים על מה שעשו, אנחנו נותנים עונש. האם שיטת השכר והעונש עדיין תקפה?
הורות בשיטה ההתנהגותית
כאשר הילד אינו מגלה כל רצון לעשות את מה שאנחנו מבקשים ממנו, לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו משתמשים באחת משתי הדרכים הבאות: או שאנחנו מבטיחים לו ‘שוחד’, בדמות ממתק או צעצוע, או שאנחנו מאיימים עליו שאם לא יעשה, הוא צפוי לעונש חמור. שימוש מתוחכם יותר בטכניקה הזאת, עשוי לכלול טבלאות של ‘עיצוב התנהגות’, שגם הן מובילות בסופו של דבר לפרסים או לפעמים אף לענישה. ואכן, אי אפשר להתווכח על כך שלשיטה הזו יש תוצאות, ובמקרים רבים הילד אכן עושה את מה שאנחנו מבקשים ממנו, ואנחנו כהורים מרגישים שהצלחנו במה שרצינו. לכן, כמעט ואין ספר שעוסק בהורות, ואינו מזכיר את גישת השכר והעונש. בעבר הורות וענישה נתפסו כחלק בלתי נפרד, וגם היום, עם הפחתת השימוש בענישה, עדיין משתמשים בשיטה ההתנהגותית, על ידי מתן פרסים רבים (לא פעם בתהליכי הדרכת הורים, אני נדהם מגובה הפרסים שהורים מבטיחים לילדים, על מנת להשיג מעט שיתוף פעולה, משום שהם חשים ששימוש בדרך של סמכות הורית אינו רלוונטי כבר). אם זה עובד אז למה אני מדבר על זה? הרי אחד הכללים הידועים של המוסכניכים הוא: ‘במה שעובד – לא נוגעים!’. אם כרגע זה עובד, עדיף שלא לנסות לתקן, משום שהתיקון עשוי לקלקל את מה שעובד עכשיו, מבלי לתת פתרון חלופי טוב יותר. אבל, האם כלל זה תופס גם להורות? האם באמת נכון להשתמש בשיטת הפרסים והענישה? התשובה על כך, לדעתי, היא מורכבת. יש מקום להשתמש בשיטה, אבל צריך לדעת שיש לה מחיר לא קל.
מחירה של הורות על פי הגישה ההתנהגותית
המחיר הוכח בשורת מחקרים, שלכולם היתה תוצאה זהה – כאשר אנחנו משתמשים באמצעים חיצוניים על מנת לעודד מוטיבציה, אנחנו אמנם גורמים לילד לעשות את הדברים שאנחנו מבקשים ממנו לעשות, אבל יחד עם זאת אנחנו גם פוגמים במוטיבציה הפנימית שלו לעשות אותם. לדוגמא: באחד המחקרים נתנו החוקרים לשתי קבוצות של ילדים לשבת ולצייר, כאשר לקבוצה אחת הובטח פרס בתמורה לעבודה יפה, ומשתתפי הקבוצה השניה פשוט ישבו וציירו, ללא פרס. לאחר זמן מסוים הודיעו לילדים שהניסוי הסתיים והם יכולים לחזור לבתיהם, אבל הם הוסיפו שמי שרוצה יכול להמשיך לצייר. ילדי הקבוצה שקיבלו פרסים, עזבו את החדר והפסיקו לצייר, בעוד שרבים מילדי הקבוצה השניה, בחרו דווקא להמשיך ולצייר. האמת היא שלמי שלומד רמב”ם זהו לא חידוש, משום שהרמב”ם אמנם מעודד את שיטת הפרסים, אך אומר שלמרות יעילותה וחיוניותה בראשית הדרך, במהותה היא אינה טובה, וצריך לאט לאט לבנות את הקישור לתורה לשמה, ואז להפסיק את ההזדקקות לפרסים או רווחים אישיים אחרים. לסיכום: שיטת הפרסים אכן יעילה כאשר רוצים להשיג שינוי התנהגותי מהיר, אבל המחיר שלה הוא פגיעה במוטיבציה הפנימית של הילד, ולכן צריך שיטה כיצד לבנות במקביל את המוטיבציה הפנימית. הורות אינה יכולה להתבסס רק על סמכות הורית, אך גם לא על פרסים ועונשים, אלא נדרשת שיטה לבניית מוטיבציה פנימית, כפי שמופיע במאמרים אחרים שלי בבלוג זה. בכל מה שנוגע לחינוך ילדים כמעט ואין כללים מוחלטים, אבל בכל זאת, אם מבינים את הפגיעה במוטיבציה הפנימית שקיימת בהורות על פי הגישה ההתנהגותית, מבינים שלפחות בכל דבר שהילד עושה מתוך מוטיבציה פנימית, לא צריך, וגם לא נכון, לתת לו פרס, אלא צריך לעודד את המשך ההתפתחות של המוטיבציה.
הקורסים שלנו
